<h1>סידור רבינו שלמה ברבי נתן הסיג'ילמסי—פכ"ד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וביאור החלק הראשון. הדיבור אודות האנשים הראוים לזה שצריך השוחט שיהיו בו ה' תנאים. האחד, שיהיה בר ישראל. והשני שיהיה אדוק במצות בפירסום. והכונה בזה שלא יהיה משומד בהסתר. והשלישי שיהיה מגודל בשנים. והרביעי שיהיה בוגר בר דעת. והחמשי שיהא בקי בדיני שחיטה ומה שמחייבת בזה התורה. אלו התנאים ההכרחיים למי שעוסק בשחיטה. ואם אירע שזה שלא הגיע לגדלות או שהוא מבולבל בדעתו או שהוא בור בעניני שחיטה שחט אחד מבעלי החיים וגדול ובר דעת עמד על גביו, שחיטתו כשרה. אבל גוי אסור לו לשחוט ואפילו אם ישראל עומד על גביו והוא בקי, אע"פ כן שחיטתו אסורה על כל פנים.
<h2>דף ח:</h2>
ודע שכל סכין ששחטו בה ויצאה נבלה או טרפה, או סכין ששחט בה גוי, אסור ליהודי לשחוט בה כלל אחרי שתיקנה מן הפגימה אלא אחרי רחיצתה או ניגובה. ואם שחט בה קודם ניגובה, צריך לקלף מקום השחיטה מעקבות הסכין.
<h2>דף ט.</h2>
ודרך השחיטה קלקוליה ותיקוניה גם אומר מה שנחוץ בזה. שבמלאכה זו צריך המתעסק לדעת ה' דברים והם שרשים הכרחיים, שאם מחטיאים מדיוקם משהו, כפי שנבאר, אסורה והיא נבלה. ולשורשים אלו שמות בפי חז"ל והם ה': שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. וזה ביאורם בפרטות. שהיה. פירושה שהות ועיכוב. וענינה, אם פשט הזובח ידו לסכין לשחוט את בעל החיים הזה והיה ממין הבהמה, ואחר כך חתך הסימנים, היינו הקנה והושט, ואחר כך אירע לו מה שהכריחו להרים ידו מן בעל החיים קודם גמר שחיטתו, לפי מה שהוקדם ביאורו בזה, ואחר כך החזיר ידו וגמר השחיטה. אם לא היה מן הרמת ידו והורדתה כשיעור שיפיל בהמה אחרת מן הבהמות לארץ וישחטנה, שחיטתו כשרה. ואם יהיה בין שני המצבים כשיעור זמן זה המוגבל ויותר, השחיטה פסולה. וכן אם היה בעל החיים מן העוף והשוחט שחט מקצת מן הסימן שלא כשיעור המוגבל, אחר כך אירע לו דבר שהכריחו להרים ידו ולגמור מה שנצרך לשחיטה כפי שקדם ביאורו, ואחר כך חזר והוריד ידו וגמר שחיטתו, ולא היה בין ההרמה להורדה כשיעור הזמן שאמרנו קודם לכן, השחיטה כשרה ואם לא השחיטה פסולה. וזה ענין השהיה. והשורש השני והוא הדרסה. וענינה. הפסיקה והכריתה. וזה כי השורש הזה השני נחלק לשלשה חלקים, האחד שירים השוחט ידו עם הסכין ואחר כך יכה על צואר הבהמה ויחתכנו או יחתוך הסימנים לבדם בדרך ההתזה בסייף וכיוצא בו, הרי הבע"ח הזה אסור. והחלק השני, שישים השוחט הסכין על צואר בעל החיים ויכבוש בסכין על צוארו בלא שיעביר הסכין ויחתוך הסימנים, גם בזה בעל החיים אסור. וקוראים החכמים לשני המינים האלה דרסה ופסיקה. והחלק השלישי שכבר נתן השוחט הסכין על צואר בעה"ח והוליך הסכין, אבל בהיות הסכין חדה ביותר נחתכו הסימנים בהולכה אחת, היינו בהולכת הסכין נחתכו הסימנים ולא הספיק בהבאה להגיע אל אחד הסימנים כלל. לפי שמדיני השחיטה שחיתוך הסימנים צריך להיות בהולכה והבאה של הסכין על צואר בעל החיים, כפי שהקדמנו ביאורו, ואם נחתכו הסימנים בהבאה אחת, אסור. אלא אם כן היה באורך הסכין כשיעור פי שנים ברוחב הצואר של בה"ח. והכונה בצואר, מקום הסימנים. ואם היה הענין כך, הזבח כשר. שמאחר שעבר על הצואר בשיעור כל אורך הסכין וחתך הסימנים, הרי היה החיתוך בשתי העברות וזה מותר. זה ענין דרסה. והשורש השלישי והוא החלדה. וענינה ההחבאה. וזה ביאורה. שהשוחט החביא הסכין בין הקנה והושט ואחר כך משכה וחתך אחד מן הסימנים באותו מצב שהיה תחת אחד מהם, הזבח אסור באכילה. ואם יכול השוחט להוציא הסכין מן המקום שהיה בין הסימנים בלי לחתוך דבר מן הסימנים ואחר כך ישחוט במקום אחר בצואר בה"ח הזה, לא במקום ששם הסכין נחבאה, ואם יגמור השחיטה יבדוק השוחט את המקום ואם לא נחתך כלום מן הסימנים בשעה שהסכין נחבאה השחיטה כשרה. ואם לאו, אסורה. והוא הדין אם החביא הסכין תחת העור או תחת הצמר הקשור בה וחתך בו השוחט דבר מן הסימנים והיא גם חבויה כך, גם בזה השחיטה פסולה. והשורש הרביעי ההגרמה וענינה עשיית קולמוס והעיקוף. וענינה שהשוחט כבר העביר הסכין על צואר בעל החיים לשוחטו, והתגנבה הסכין וחתכה הסימנים בעקיפין כמו חוד הקולמוס, אם אירע דבר זה מן הראש ולהלן ויצא מן החרוז הגדול ונשאר ראש הקנה שלם והוא הנקרא שיפוי כובע, כשרה. ואם לאו פסולה. והעיקר החמשי הנקרא העיקור. וענינו הישמטות ועקירה. והוא. שבשעה שהשוחט הוליך את הסכין על צואר הבהמה שמט בה"ח הקנה והושט או אחד מהם ונפרד מחבירו ונגדע ממקומו. וזה יקרה כאשר בה"ח תוקע רגלו בכותל או במקום שהוא קשור בו וימשוך ראשו מאימת הסכין וינקעו הסימנים על ידי כך, הבע"ח הזה אסור מפני הסיבה הזאת. ודע שרוב השימוטים מצוים בעופות, וביחוד בתרנגולים. ודע שזה שכתבנו בענין השהיה לא מחייב בקנה בלבד אלא לאחר שחתך מחציתו. וכן בבהמות וכן בשאר ה' השרשים הדרסה והחלדה אינו מחייב בקנה אלא לאחר שחתך מחציתו. ודע שאם נמצאו הסימנים עקורים ובכל זאת שחוטים, שהשוחט אסף הסימנים לפני ששחט, הבהמה אסורה, שיתכן שאע"פ שאחז הסימנים נחתכו לאחר עיקורם. וצריך איפוא השוחט בהמה להרחיקה מן הכותל וכיו"ב שלא תמצא מקום לאחוז בו רגליה וייעקרו הסימנים. ואת העופות יש להרים רגליהם מן הארץ שלא ייתלו בה ובזולתה שלא תיפסד השחיטה. וזה שנתכוננו לבאר ב"ה שרשי עיקרים אלו.
<h2>דף י.</h2>
ואם נמצאה הסכין פגומה אחר השחיטה גם פסול הזבח, אלא אם כן השתמש בסכין אחר השחיטה בדבר קשה חזק ויבש קודם שבדקה ואחר כך בדקה אחר שהשתמש בה בדברים קשים שחט בה ומצאה פגומה, השחיטה כשרה. שאנו מניחים שזה שנמצא בה פגם, אירע כן לאחר גמר השחיטה והוא מאותו דבר קשה ויבש, ולא מדבר אחר. ודע שאם שחט בסכין או בכלי שחיטה אחר מספר רב של בהמות ולא בדק הסכין אלא לאחר שגמר שחיטת כלם, ואחר כך בדק הסכין ומצא אותה פגומה, כל מה ששחט בביצוע זה פסול.
<h2>דף טו:</h2>
והחלק השני בתנאים השייכים לכלי ששוחטים בו בעלי החיים. בין סכין בין סיף ובין חתיכת ברזל חד ונקי מפגימות, וכן מותר לשחוט באיזמל חד של צור נקי מפגימות, וכן בחתיכת קנה חדה שלא יהיו בה פגימות כלל. ודע שיש שני מיני פגימות. האחת שתעכב דבר שעובר ושב עליה. וכל שתהיה בכלי פגימה אסור לזבוח בה. ואם זבח שחיטתו פסולה. והמין השני של הפגימה שתעצור רק בהליכה ולא בחזרה, או להיפך. אם תהיה בכלי פגימה כזאת לא ישחוט בה, ואם שחט בה ולא עבר על צואר הבהמה באופן שמתעכבת, השחיטה מותרת ואם לאו אסורה. אבל המגל והמשור וצפרני החיות אין שוחטים באחד מהם. המגל והמשור מפני שהם פגומים. והשינים בהיותם כפולות בהכרח מביא לאחיזת הסימנים. והצפורן בהיותה קצרה אינה אלא חונקת את בעל החיים לפני גמר השחיטה.
<h2>דף יז:</h2>
ואם היה בסכין חספוס כל שהוא, כגון שבולת, (—אבל אין בה פגם) מותר לשחוט בה. וכן אם היתה הסכין קהה שאינה חותכת מהר אבל נקיה היא מפגימות מותר לשחוט בה. וכן אם היתה הסכין לא ישרה, או שהיו בה מקומות גבוהים ונמוכים ואין בה שום פגימה, מותר לשחוט בה.
ודע שיש לבדוק את הסכין בעדינות אם היא נקיה מפגם. וכיצד בוחנה. מעביר חודה על צפורנו לידע אם יש בה פגימה אם לאו. ויעביר בהולכה ובהבאה. וכך גם יבדק צדדיה שלאחר החוד שלה. והסכין נבחנת בעברה בעדינות על בשר היד ובהבאתה. שאז יחוש האדם בזה אם יש בה פגימה אם לאו. ובדיקה זו יש לעשות קודם השחיטה ולאחריה. ואם לא בדק הסכין קודם השחיטה ולאחריה השחיטה פסולה.
<h2>דף יח.</h2>
ודע שהשוחט צריך להראות סכינו ששוחט בה ל"מקדם" חכם הנוכח עמו בעיר כדי שיבדקנה, אע"פ שהשוחט גדול בכל דיני השחיטה ותנאיה. והוא צריך לכך מדרך המוסר. ואם עובר על כך חייב נידוי אע"פ שסכינו כראוי. ואם נמצאה הסכין במצב מקולקל גם מפרישים אותו מלשחוט עד שישוב על כך בתשובה שלמה.
ודרך השחיטה קלקוליה ותיקוניה גם אומר מה שנחוץ בזה. שבמלאכה זו צריך המתעסק לדעת ה' דברים והם שרשים הכרחיים, שאם מחטיאים מדיוקם משהו, כפי שנבאר, אסורה והיא נבלה. ולשורשים אלו שמות בפי חז"ל והם ה': שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. וזה ביאורם בפרטות. שהיה. פירושה שהות ועיכוב. וענינה, אם פשט הזובח ידו לסכין לשחוט את בעל החיים הזה והיה ממין הבהמה, ואחר כך חתך הסימנים, היינו הקנה והושט, ואחר כך אירע לו מה שהכריחו להרים ידו מן בעל החיים קודם גמר שחיטתו, לפי מה שהוקדם ביאורו בזה, ואחר כך החזיר ידו וגמר השחיטה. אם לא היה מן הרמת ידו והורדתה כשיעור שיפיל בהמה אחרת מן הבהמות לארץ וישחטנה, שחיטתו כשרה. ואם יהיה בין שני המצבים כשיעור זמן זה המוגבל ויותר, השחיטה פסולה. וכן אם היה בעל החיים מן העוף והשוחט שחט מקצת מן הסימן שלא כשיעור המוגבל, אחר כך אירע לו דבר שהכריחו להרים ידו ולגמור מה שנצרך לשחיטה כפי שקדם ביאורו, ואחר כך חזר והוריד ידו וגמר שחיטתו, ולא היה בין ההרמה להורדה כשיעור הזמן שאמרנו קודם לכן, השחיטה כשרה ואם לא השחיטה פסולה. וזה ענין השהיה. והשורש השני והוא הדרסה. וענינה. הפסיקה והכריתה. וזה כי השורש הזה השני נחלק לשלשה חלקים, האחד שירים השוחט ידו עם הסכין ואחר כך יכה על צואר הבהמה ויחתכנו או יחתוך הסימנים לבדם בדרך ההתזה בסייף וכיוצא בו, הרי הבע"ח הזה אסור. והחלק השני, שישים השוחט הסכין על צואר בעל החיים ויכבוש בסכין על צוארו בלא שיעביר הסכין ויחתוך הסימנים, גם בזה בעל החיים אסור. וקוראים החכמים לשני המינים האלה דרסה ופסיקה. והחלק השלישי שכבר נתן השוחט הסכין על צואר בעה"ח והוליך הסכין, אבל בהיות הסכין חדה ביותר נחתכו הסימנים בהולכה אחת, היינו בהולכת הסכין נחתכו הסימנים ולא הספיק בהבאה להגיע אל אחד הסימנים כלל. לפי שמדיני השחיטה שחיתוך הסימנים צריך להיות בהולכה והבאה של הסכין על צואר בעל החיים, כפי שהקדמנו ביאורו, ואם נחתכו הסימנים בהבאה אחת, אסור. אלא אם כן היה באורך הסכין כשיעור פי שנים ברוחב הצואר של בה"ח. והכונה בצואר, מקום הסימנים. ואם היה הענין כך, הזבח כשר. שמאחר שעבר על הצואר בשיעור כל אורך הסכין וחתך הסימנים, הרי היה החיתוך בשתי העברות וזה מותר. זה ענין דרסה. והשורש השלישי והוא החלדה. וענינה ההחבאה. וזה ביאורה. שהשוחט החביא הסכין בין הקנה והושט ואחר כך משכה וחתך אחד מן הסימנים באותו מצב שהיה תחת אחד מהם, הזבח אסור באכילה. ואם יכול השוחט להוציא הסכין מן המקום שהיה בין הסימנים בלי לחתוך דבר מן הסימנים ואחר כך ישחוט במקום אחר בצואר בה"ח הזה, לא במקום ששם הסכין נחבאה, ואם יגמור השחיטה יבדוק השוחט את המקום ואם לא נחתך כלום מן הסימנים בשעה שהסכין נחבאה השחיטה כשרה. ואם לאו, אסורה. והוא הדין אם החביא הסכין תחת העור או תחת הצמר הקשור בה וחתך בו השוחט דבר מן הסימנים והיא גם חבויה כך, גם בזה השחיטה פסולה. והשורש הרביעי ההגרמה וענינה עשיית קולמוס והעיקוף. וענינה שהשוחט כבר העביר הסכין על צואר בעל החיים לשוחטו, והתגנבה הסכין וחתכה הסימנים בעקיפין כמו חוד הקולמוס, אם אירע דבר זה מן הראש ולהלן ויצא מן החרוז הגדול ונשאר ראש הקנה שלם והוא הנקרא שיפוי כובע, כשרה. ואם לאו פסולה. והעיקר החמשי הנקרא העיקור. וענינו הישמטות ועקירה. והוא. שבשעה שהשוחט הוליך את הסכין על צואר הבהמה שמט בה"ח הקנה והושט או אחד מהם ונפרד מחבירו ונגדע ממקומו. וזה יקרה כאשר בה"ח תוקע רגלו בכותל או במקום שהוא קשור בו וימשוך ראשו מאימת הסכין וינקעו הסימנים על ידי כך, הבע"ח הזה אסור מפני הסיבה הזאת. ודע שרוב השימוטים מצוים בעופות, וביחוד בתרנגולים. ודע שזה שכתבנו בענין השהיה לא מחייב בקנה בלבד אלא לאחר שחתך מחציתו. וכן בבהמות וכן בשאר ה' השרשים הדרסה והחלדה אינו מחייב בקנה אלא לאחר שחתך מחציתו. ודע שאם נמצאו הסימנים עקורים ובכל זאת שחוטים, שהשוחט אסף הסימנים לפני ששחט, הבהמה אסורה, שיתכן שאע"פ שאחז הסימנים נחתכו לאחר עיקורם. וצריך איפוא השוחט בהמה להרחיקה מן הכותל וכיו"ב שלא תמצא מקום לאחוז בו רגליה וייעקרו הסימנים. ואת העופות יש להרים רגליהם מן הארץ שלא ייתלו בה ובזולתה שלא תיפסד השחיטה. וזה שנתכוננו לבאר ב"ה שרשי עיקרים אלו.
<h2>דף כז.</h2>
והחלק השלישי והוא הדיבור בשיעור שיש לחתוך בצואר הבהמה בדרך השחיטה ותנאיה. ואומר בזה, שאם יהיה בעל החיים מן הבהמה והחיה, בהכרח לשחוט הקנה והושט או רוב של כל אחד ואחד מהם. ואם היה בעל החיים מן העוף הכרחי לשחוט אחד מהם או רובו.
<h2>דף ל:</h2>
ודע שחובה מבוררת שתהיה הסכין ארוכה כשיעור שתעבור על צואר הבהמה ותחזור, ולא יצטרך לכבוש על צואר הבהמה בשעת שחיטה בגלל קוצר הסכין. והשיעור הפחות ביותר כרוחב צואר הבהמה פעמיים.
<h2>דף לב.</h2>
ודרך השחיטה קלקוליה ותיקוניה גם אומר מה שנחוץ בזה. שבמלאכה זו צריך המתעסק לדעת ה' דברים והם שרשים הכרחיים, שאם מחטיאים מדיוקם משהו, כפי שנבאר, אסורה והיא נבלה. ולשורשים אלו שמות בפי חז"ל והם ה': שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. וזה ביאורם בפרטות. שהיה. פירושה שהות ועיכוב. וענינה, אם פשט הזובח ידו לסכין לשחוט את בעל החיים הזה והיה ממין הבהמה, ואחר כך חתך הסימנים, היינו הקנה והושט, ואחר כך אירע לו מה שהכריחו להרים ידו מן בעל החיים קודם גמר שחיטתו, לפי מה שהוקדם ביאורו בזה, ואחר כך החזיר ידו וגמר השחיטה. אם לא היה מן הרמת ידו והורדתה כשיעור שיפיל בהמה אחרת מן הבהמות לארץ וישחטנה, שחיטתו כשרה. ואם יהיה בין שני המצבים כשיעור זמן זה המוגבל ויותר, השחיטה פסולה. וכן אם היה בעל החיים מן העוף והשוחט שחט מקצת מן הסימן שלא כשיעור המוגבל, אחר כך אירע לו דבר שהכריחו להרים ידו ולגמור מה שנצרך לשחיטה כפי שקדם ביאורו, ואחר כך חזר והוריד ידו וגמר שחיטתו, ולא היה בין ההרמה להורדה כשיעור הזמן שאמרנו קודם לכן, השחיטה כשרה ואם לא השחיטה פסולה. וזה ענין השהיה. והשורש השני והוא הדרסה. וענינה. הפסיקה והכריתה. וזה כי השורש הזה השני נחלק לשלשה חלקים, האחד שירים השוחט ידו עם הסכין ואחר כך יכה על צואר הבהמה ויחתכנו או יחתוך הסימנים לבדם בדרך ההתזה בסייף וכיוצא בו, הרי הבע"ח הזה אסור. והחלק השני, שישים השוחט הסכין על צואר בעל החיים ויכבוש בסכין על צוארו בלא שיעביר הסכין ויחתוך הסימנים, גם בזה בעל החיים אסור. וקוראים החכמים לשני המינים האלה דרסה ופסיקה. והחלק השלישי שכבר נתן השוחט הסכין על צואר בעה"ח והוליך הסכין, אבל בהיות הסכין חדה ביותר נחתכו הסימנים בהולכה אחת, היינו בהולכת הסכין נחתכו הסימנים ולא הספיק בהבאה להגיע אל אחד הסימנים כלל. לפי שמדיני השחיטה שחיתוך הסימנים צריך להיות בהולכה והבאה של הסכין על צואר בעל החיים, כפי שהקדמנו ביאורו, ואם נחתכו הסימנים בהבאה אחת, אסור. אלא אם כן היה באורך הסכין כשיעור פי שנים ברוחב הצואר של בה"ח. והכונה בצואר, מקום הסימנים. ואם היה הענין כך, הזבח כשר. שמאחר שעבר על הצואר בשיעור כל אורך הסכין וחתך הסימנים, הרי היה החיתוך בשתי העברות וזה מותר. זה ענין דרסה. והשורש השלישי והוא החלדה. וענינה ההחבאה. וזה ביאורה. שהשוחט החביא הסכין בין הקנה והושט ואחר כך משכה וחתך אחד מן הסימנים באותו מצב שהיה תחת אחד מהם, הזבח אסור באכילה. ואם יכול השוחט להוציא הסכין מן המקום שהיה בין הסימנים בלי לחתוך דבר מן הסימנים ואחר כך ישחוט במקום אחר בצואר בה"ח הזה, לא במקום ששם הסכין נחבאה, ואם יגמור השחיטה יבדוק השוחט את המקום ואם לא נחתך כלום מן הסימנים בשעה שהסכין נחבאה השחיטה כשרה. ואם לאו, אסורה. והוא הדין אם החביא הסכין תחת העור או תחת הצמר הקשור בה וחתך בו השוחט דבר מן הסימנים והיא גם חבויה כך, גם בזה השחיטה פסולה. והשורש הרביעי ההגרמה וענינה עשיית קולמוס והעיקוף. וענינה שהשוחט כבר העביר הסכין על צואר בעל החיים לשוחטו, והתגנבה הסכין וחתכה הסימנים בעקיפין כמו חוד הקולמוס, אם אירע דבר זה מן הראש ולהלן ויצא מן החרוז הגדול ונשאר ראש הקנה שלם והוא הנקרא שיפוי כובע, כשרה. ואם לאו פסולה. והעיקר החמשי הנקרא העיקור. וענינו הישמטות ועקירה. והוא. שבשעה שהשוחט הוליך את הסכין על צואר הבהמה שמט בה"ח הקנה והושט או אחד מהם ונפרד מחבירו ונגדע ממקומו. וזה יקרה כאשר בה"ח תוקע רגלו בכותל או במקום שהוא קשור בו וימשוך ראשו מאימת הסכין וינקעו הסימנים על ידי כך, הבע"ח הזה אסור מפני הסיבה הזאת. ודע שרוב השימוטים מצוים בעופות, וביחוד בתרנגולים. ודע שזה שכתבנו בענין השהיה לא מחייב בקנה בלבד אלא לאחר שחתך מחציתו. וכן בבהמות וכן בשאר ה' השרשים הדרסה והחלדה אינו מחייב בקנה אלא לאחר שחתך מחציתו. ודע שאם נמצאו הסימנים עקורים ובכל זאת שחוטים, שהשוחט אסף הסימנים לפני ששחט, הבהמה אסורה, שיתכן שאע"פ שאחז הסימנים נחתכו לאחר עיקורם. וצריך איפוא השוחט בהמה להרחיקה מן הכותל וכיו"ב שלא תמצא מקום לאחוז בו רגליה וייעקרו הסימנים. ואת העופות יש להרים רגליהם מן הארץ שלא ייתלו בה ובזולתה שלא תיפסד השחיטה. וזה שנתכוננו לבאר ב"ה שרשי עיקרים אלו.
<h2>דף לז.</h2>
ואם היתה הבהמה חולה והיה חושש פן תמות, ומיהר לשוחטה ובשעת גמר שחיטתה פשטה יד והחזירתה או פשטה רגלה, ולא החזירתה מיד, או שהיתה רגלה פשוטה והחזירה אותה אליה וחיברה אליה, אע"פ שבתנועה זו מותרת באכילה אחר שהיא שלמה מן הטריפות, אם לא נעה אחר השחיטה כפי שהזכרנו אסור לאוכלה כיון שזה במקום מיתה. והתנועה הזאת שהזכרנו מיוחדת לצאן ולעזים. אבל הבהמות הגדולות, ר"ל הבקר וה"ג'ואמיס" אם היו חולות ואחר כך שחט ופשטו יד או רגל ולא אספו אותן או שהיה א' מהן פשוטה לפני השחיטה ואספתו לאחר השחיטה די בזה, ומותר לאוכלה אם היא שלמה מן הטריפות. אבל העופות אם היה מהם חולה וחשש שמא ימות ושחטו, אם הניע אבר מאבריו ואפילו הכנף, מותר. והתנועה הזאת שחייבנו בבהמה ובעופות אחרי השחיטה תיקרא בפי קדמונינו פירכוס.
<h2>דף מב.</h2>
והחלק הרביעי מחלקי מלאכת השחיטה וקיצור תנאיה לפי מה שהקדמנו להזכיר הוא הדבור בתנאי הטריפות ודעת סיבות הטריפות שבאחת מהן יאסר בעה"ח באכילה, אע"פ שהשחיטה היתה כהלכתה. ואבאר הסיבות שאוסרות לאכול בהמות גם אם הן מן המותרות. שמנין בהמות הבית המותרות באכילה ג' מינים הם, מין הבקר ומין הצאן ומין העזים. ושל המדבר המותרות הם מז' מינים ממין החיה ואלה שמותם. האיל והצבי והיחמור והוע"ל והארוא"ה. ויש אומרים הכרכרן והתית"לי והג'יראפה. ומיני העוף. המותרות מרובים הם. וכבר נתנו קדמונינו ז"ל סימנים בהם שמבחינים בהם בין המותרים ובין האסורים. ואמרו שד' הם הסימנים של העופות הטהורים והם שאינו דורס ויש לו אצבע יתירה וזפק ושקורקבנו נקלף בנקל. ואין צורך שיימצאו כל הסימנים הללו בכל אחד מן העופות הטהורים. אבל אם יהיו בעוף שלא דורס ובו גם עוד סימן מן הסימנים הנזכרים, היינו אצבע יתירה או זפק או קורקבנו נקלף בנקל, הרי העוף הזה כשר. ואם הוא דורס והוא אסור, אע"פ שיהיו בו כל סימני ההיתר, היינו ג' הסימנים הנזכרים, הרי הוא אסור. ודע זאת. נחזור למה שהתחלנו בו בסיבות הטריפות ותנאי הטריפות ונאמר בעל חיים אע"פ שהוא מן המין המותר והשחיטה היתה כראוי, אם תימצא בו סיבה מן הסיבות האוסרות, הרי הוא אסור. כפי שאסביר ואבאר. ואומר, שהסיבות המטריפות את הבהמה לאכילה אם נמצאות בה, י"ח הן. ובם עיקרים. ויש שרשים שאבארן אחריהן. הראשונה ניקב הושט. ("מדי") והשניה נעקר הושט כולו או מקצתו. או שנקטע על ידי עץ או קוץ או במכת חיה טורפת וכיו"ב. והשלישי אם נמצא הלב נקוב לחלל הגדול יותר או הקטן יותר. וזו סיבה רחוקה במציאות, כיון שלא יתכן שבעל החיים יחיה שעה אחת מן הזמן לאחר שאירע לו כך. והרביעית אם נמצא הקרום המכסה את המוח מנוקב אף הוא. והחמשית אם נמצא השדרה שבורה יחד עם פסיקת החוט מאיזו סיבה שהיא. והששית אם חסר הכבד של בעל החיים בגלל סיבה מוקדמת שפשטה בה והרקיבה אותו ולא נשאר ממנו כשיעור ב' זיתים בשני מקומות בו. האחד סמוך לקיבה והשני סמוך למרה. אבל אם נשאר ממנו אפילו כשיעור הנ"ל בב' המקומות כשרה. והשביעית אם נמצאה הריאה נקובה או חסרה מגופה כגון שנסרחה או נתנוונה או מסבה אחרת. והשמינית אם נמצא בקיבה נקב ואפילו מכל סיבה שהיא. והתשיעית אם נמצאה המרה נקובה. והעשירית, אם נמצא נקב כל שהוא בכל אחת מן הכליות מכל סיבה שהיא. והי"א אם נמצאה הבטן נקובה במקום הדק שמשם יוצא הפרש, ונקראת הכרס הפנימית. וזו שיטת רב האי ז"ל. והי"ב נקרע רוב מהבטן. וזה רק בבהמות הדקות שרוב הבטן שטחו פחות מטפח. אבל הבהמות הגדולות אם נקרע בטנה ואפילו טפח אסורה ופחות מכן מותרת. והי"ג והי"ד אם ניקבו ההמסס ובית הכוסות ("אלחפת ואלקמימעה") כל אחד מהם נקב מפולש אל מחוץ לכרס. והט"ו אם נפלה הבהמה מן הגג או ממקום גבוה מן הארץ אפילו עשרה טפחים הרי כל בהמה שאירע לה מקרה כזה אסור לשוחטה אלא לאחר כ"ד שעות אחרי נפילתה. ואם עבר עליה כשיעור הזמן הזה והיא בריאה, מותר לאוכלה ואם לאו אסורה. ואם עמדה אחרי נפילתה, מותר לשוחטה מיד. ואם גם הלכה אינה צריכה בדיקה. והי"ו אם נמצאו צלעותיה שבורות ובאופן שנשברו רוב צלעותיה והן י"ב. כי יש לה כ"ב צלעות, י"א מימין וכנגדן בשמאל. אסורה באכילה. ואין הבדל בין אם היו השברים כסדרם, היינו ו' בכל צד ובכך נשברו י"ב, (השבר) [או נשבר] בצד אחד הכל וצלע מן הצד השני ויש י"ב שבורות, או שהיה בכל אופן שהוא, אסורה.
והי"ז הבהמה שהוכתה על ידי בעל חיים דורס ושובר. וזה מחולק לג' חלקים. החלק האחד והם הצאן והעזים ומן החיה המותרת כגון היעל ("ג'זאל") והאיל, אם יכנה הזאב תמות ואם יכנה קטן מזאב לא יזיק לה נזק גדול אלא בקטנים מהם כגון ה"גרא" וה"חמליאן" הקטנים. ואפילו אם תכה אותו החתול והנמס דינו כדין החתול והנמיה ("ערסה") תשפיע בעופות כגון התרנגולים וכיוצא בהם. והחלק השני מין הבקר. ואם יכה אותם הזאב לא ישפיע עליהם אלא אם כן יכה אותם הארי והדומה לו אז יעשה להם נזק גדול. והחלק השלישי העוף הטורף הגדול והוא הנץ (אלבאז) שצפרניו גורמות נזק גדול על שאר העופות בין שדומים לו ובין שאין דומים לו, גדולים או קטנים. אבל שאר העופות הטורפים אינם גורמים נזק אלא בקטנים מהם או בדומים להם אבל לא בגדולים מהם. ודע שכל בהמה שנדרסה, זכר יש להמתין י"ב חודש ואם נקבה עד שתתעבר ותלד, כי בסימן זה מתברר בריאות אבריה. ואם היה מין עוף, הזכר ממתינים גם לו שנה. והנקבה עד שתטען טעינה חדשה של ביצים ואז יאכלנו וקודם לכן אסור. ודע שמכת הטורפים משפיעה רק אם המכה נעשתה על ידי הצפרנים. אבל אם נעשית על ידי השינים לא משפיעה. ועוד, גם בצפרניה אינה מזיקה אלא בשעה שמרים הצפרנים מן הנדרס לפני מותו. אבל אם הטורף דרס את הבהמה בצפרניו ולא הניחו לו להרים את הצפרנים כי הוכה ומת מיד לפני זה, אינו מזיק לבהמה ולא אסרה. ועוד, שאינו מזיק אלא אם כן נעץ בידיו. אבל ברגליו אינו מזיק. ועוד, כל מה שאמרנו מדריסת בעלי החיים, דוקא בנתכוין לבהמה הדרוסה. אבל אם רצה להכות אבן וכיו"ב והכה במקרה בבהמה, לא נאסרה הבהמה בזה. והי"ח אם נגלד העור כולו מן הבהמה, כגון שנפלה עליה שלג או מסיבה אחרת ולא נשאר עליה מה שיחייב פריסת העור מחדש, וגבול הדבר אצל החכמים אם ישאר עליה כהיקף דינר לאורך כל השדרה, שכן על ידי כך יבריא ויתפשט העור על כל הגוף.
<h2>דף מו:</h2>
ויש לבדוק את הריאה במקום תלייתה בגוף הבהמה וכן אחרי הוצאתה מן המקום הזה. וצורת בדיקתה מבפנים, שהשוחט מכניס ידו בעדינות בכל צד לדעת אם היא שלמה אם היא דבוקה. ואם היתה שלמה מוציאה ונופחה, אם יוצא ממנה רוח אסורה ואם לאו מותרת. ודע שהדיבוק על שני אופנים. האחד שהיא דבוקה במה שחוצה לה, היינו שדבוקה לדופן או למעטה או ללב וכל מה שחוצה לה. והחלק השני שדבוקה לעצמה. היינו שהאונות דבוקות זו לזו. והחלק הראשון יש ממנו שמותרת ויש ממנו שאסורה. והיינו אם דבוקה הריאה לדופן מוציאים אותה ורואים, אם יש בה ליקוי אסורה, אע"פ שכשנופחים אותה אין רוח יוצא ממנה. ואם נראה הליקוי בדופן עצמו ולא בריאה, אם נופחים ולא יוצא רוח מותרת. ואם לא נראה כל ליקוי בדופן אסורה רק בגלל הדיבוק, אע"פ שלא יצא רוח. ואם היה הדיבוק במעטה או בלב, כמו כן אסורה. והחלק השני בדיבוק בעצמו כגון שיידבקו האונות זו בזו, וגם לזה ב' חלקים. יש שמותרת ויש שאסורה. והמותרת כשתידבק אונה אחת לאונה הסמוכה לה. ואם נדבקה אחרת היינו לזו שאינה קרובה לה, כהדבקת אצבע הבוהן לאצבע האמצעית, אסורה. ואם נדבקו קצת אונות בדופנו והוא המקום הצר מותר, בתנאי שיהיה דבוק בבשר ולא בעצם. ודע שהאונה אם נפחתה ממדתה הטבעית או חסרה אסורה. וכלל האונות חמש. ג' בצד ימין וב' בצד שמאל. ואם יקחנה בידו לנפח אותה ויעמיד פניה לצד פניו, יהיו הג' בצד והב' בצד אחר. ואם יהיה הדבר להיפך, אסורה. ואם יש יותר מן המספר הזה באופן שתהיה האונה הנוספת בשורת האונות ולא נגדם, וכבר נמצא בקצת בהמות אונא נוספת קטנה והיא בתוך האונה גם זו מותרת. ואם נראתה מן הצד השני היינו מגב הריאה, אסורה. ואם יש בריאה ב' בועות סמוכות ונראות כשתים מדובקות, העצה לבחון, לנקוב הבועה הזאת מצידה האחד כדי שיזל מה שיש בה, ואם נזל הכל סימן שהיא אחד והזבח מותר. ואם נשפך מצד האחד ונשאר השני מלא, הבהמה טריפה. ואם היתה בריאה אפילו בועה אחת ובה מים שריחם רע גם זו אסורה.
<h2>דף מז:</h2>
ובענין מראה הריאה מהם שמותרת ומהם שאסורה. והמותרת אם היה לה מראה האדום מותרת. ואין הבדל בזה בין אם כל הריאה אדומה או רק חלק ממנה. וכן אם היה לה צבע כחול כהה גם היא מותרת. וכן ירוק ככרתי כשרה. והצבעים שאם יהיה בה אחד מהם תהיה אסורה, צבע השחור הדומה לדיו וצבע הבשר האדום, וצבע החרדל והכשות וחלמון הביצה, כל הצבעים האלה אם היה אחד מהם בריאה אסורה. אבל אם היתה הריאה מנומרת בהרבה צבעים מן הצבעים המותרים, הרי זו מותרת. ואם היה צבע הריאה כצבע ענף התמר. וכן אם היתה מחוספסת כמו חיספוס עלה הדקל. או היתה נפוחה והאונות בולטות בטבע ממנה כבליטות עלי התמר שאין בו חלוקה ואין הבדל בין זה לזה כל אלו אוסרות.
ודע שאם נופחים הריאה ונשמע קול כמו רוח, הענין נחלק לשנים. הראשון בירור מקום ההד, והשני אם לא ידוע המקום. אם ידוע המקום נותן עליו קש או רוק. ואם ינוע הקש או הרוק סימן שהריאה נקובה ואסורה. ואם לאו, מותרת. ואם היה בימות החורף, נותנים אותה במים פושרים ונופחים אותה בשעה שהיא שם. ותיבדק בזה. כן הורו רב יהודאי ורב האיי גאונים ז"ל. ואם היו בריאה אוטם שאי אפשר לרוח ליכנס שם ההנהגה כך. בוקעים האוטם בסכין, ואם יצאה ליחה סימן שהיא מנעה נפיחת הרוח ואסורה. ואם לא יצא ממנה דבר, יניח שם קש או רוק, וינפחו אם ינוע הקש או הרוק מותרת, ואם לאו אסורה. ולא יועיל באוטם לבוחנו במים, לא בקרים ולא בפושרים ולא בחמים כמו שבוחנים הריאה במים אם שומעים ממנה הד. ודע שמספרים על רבי סעדיה גאון ז"ל שלא הורה לבחון במים קרים לא בקיץ ולא בחורף, אלא בוחנים אותו בקיץ בפושרים ובחורף בחמים. ואם מוצאים בתוך הריאה או על גבה דבר יבש עד שנפרך הרי זו אסורה. ואם נמצאה בתוכה מחט ולא פלשה לגבה, אם נופחה קודם שנחתכה ולא יצא ממנו רוח מותרת. ואם לא נבדקה קודם לכן על ידי נפיחה ואחר כך נמצאה בה מחט, בהמה זו אסור לאכול בשרה. ואם נתקלקל פנים הריאה או נתנוון מקצתה ונזל ונעשה בפנים כעין חפירה, והכיסוי העליון שלם עם הורידים מותרת. וכיצד בודקים זאת. מוציאים מה שבתוכה לכלי ומסתכלים. אם נמצאים חלקים לבנים כמו חוטים סימן שהעורקים (סמפונות) נתנוונו ואסורה. ואם לאו מותרת. ואם נולדה תולעת בריאה ואנו רואים שיצאה ממנה, גם היא מותרת. וכן הורה רב האיי גאון ז"ל.
<h2>דף מח:</h2>
והכבד אם נמצאה באמצעיתו מחט, אם היה ראשה העבה כלפי הגב סימן שניקבו המעים ונכנסה לכבד. ואסורה. ואם נחתך הכבד ונשאר קצתו מדובק בכיסוי ובקרומים בשיעור ב' זיתים הרי זו מותרת. ואם נמצאו בבהמה ג' כליות או אחת, אסורה. ואם היה בכליה נקב גם היא כשרה. ואם היתה בה ליחה אסורה. ואם נמצאו בבהמה ב' מרירות טריפה. ואם אבדה המרה מהבהמה ולא נשאר סימן טריפה. ואם נאבד הטחול מן הבהמה כשרה. ואם ניקב בעוביו והנקב מפולש אסורה. ואם היה הנקב בחלק הדק כשרה. ואם נמצא בבהמה במקום המעים שתי חזרות אסורה. ואם נמצא ירך הבהמה עקור (אנקלע) טרפה. ואם ניקב ההמסס או בית הכוסות נקב מפולש, טרפה. ואם לא מפולש כשרה.
<h2>דף פג:</h2>
והחלק החמשי מן החלקים המסודרים במלאכת השחיטה הוא כסוי הדם. דע שכל השוחט חיה או עוף והשלים בזה תנאי השחיטה ודיניה כראוי, צריך השוחט אם שחט מהם, לשפוך הדם על עפר, ואחר כך גם יכסה הדם בעפר. ואם אין לו עפר כשר במקומו אפר או חול רך או זבל רך. וכן מותר לכסות הדם בשברי חרס הדקים ובמה שיוצא והתבן והצמר הנפוץ הדק ופיח של האש ועשן התנור והמרחץ וכיוצא בהם. וכן מכסים את הדם בכוחל. אבל אין מכסים בחול ובזבל הגס מה שנגרד מברזל ונחושת והכסף וה"קזדיר" והעופרת אין מכסים בהם. ודע שמצוה זו לכסות הדם נוהגת בכל מקום ומקום. ואם שחט לחולה בשבת מפני הכרח גדול אינו מכסה את הדם בשבת אלא ישמור עליו עד שתצא השבת ואז יכסה. ומי ששחט ושכח לכסות הדם, צריך אחר לכסות אם אפשר לו. כי מצוה זו נוהגת בכל אדם. ואם היה שם השוחט, הוא קודם לכל אדם. ומי ששחט ולא התכיף לכסות את הדם עד שבא הרוח והשיב העפר, נפטר השוחט מן הכיסוי, אלא אם כן חזר ונתגלה אז חייב לכסות. וכן מי ששחט והשהה כיסוי הדם עד ששתתה אותו הארץ ונסתר רישומו לא יכסה, ואם היה גלוי חייב לכסותו. ודע שאם נתערב הדם במים ולא נשאר סימן של אודם, אינו מכסה. ואם צבע הדם נראה במים, חייב לכסותו. ואם נתערב הדם בדבר מן היין, ישער את הדבר בדרך ההיקש ויאמר, אם היה מתערב השיעור הזה של הדם עם שיעור כזה של מים, היה נראה בזה אודם הדם, חייב בכיסוי. ואם לאו פטור. והוא הדין בנתערב דם של עוף וחיה מדם של בהמה או אדם גם שם משערים אם היתה תערובות זו של דם העוף והחיה עם מים כשיעור כזה של שיעור דם הבהמה או האדם והיה נראה בו הדם הזה חייב לכסות ואם לאו פטור. דע שהשוחט הרבה חיות או הרבה עופות מכסה דם כלם בפעם אחת ודי לו בזה. ומי שמכסה הדם צריך לקחת העפר או שאר הדברים שהם במקום העפר כפי שהקדמנו לבאר ויכסה. ואל יכסה ברגליו שנראה כזלזול במצוה. וצריך לברך קודם הכיסוי בא"י אמ"ה אקב"ו על כיסוי הדם.
<h2>דף פו:</h2>
וצריך השוחט לברך לפני השחיטה ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו על השחיטה. ולא ידבר אלא לאחר גמר השחיטה.
<h2>דף פט:</h2>
והשער השלישי זכר גיד הנשה וידיעת מקומותיו ואחר כך הוצאתו מהם. ואגיד שאין צורך להוציא את גיד הנשה מן העופות אבל יש להוציאו מן הבהמות. ודע שגיד הנשה ב' עורקים, האחד מחובר לעצם והשני לבשר. והם מראש הירך נמשכים ענפים ויש להוציאו עם כל הענפים עד נטיית הברך בשני השוקיים. ויוציא את החלב אשר עליהם והעורקים המחוברים להם. אבל העצמות אין בהם דבר אסור בכלל. חוץ מעצם אחד הנקרא אלשזרה וזורקים אותו כיון שמחוברים בה העורקים האסורים. ודע שבהמות הבר היינו הצבי והאיל והיחמור והיעל ואלארוא, ויש אומרים הכרכרן והתותל והזראפה אין בהם כל חלב אסור, ולא עורקים דמיים. אבל צריכים להוציא מהם הדם והעורקים וכן את גיד הנשה.
<h2>דף צג.</h2>
והחלק הששי במלאכת השחיטה ביאור ניקוי הבשר מן החלב האסור וטיהורו מן הדם שיש בו. וחלק זה נחלק לג' שערים. השער הראשון הזכרת הדם וניקוי הבשר ממנו והחלב האסור וידיעת מקומותיו להוציאו משם, והכיסוים שעליו והורידים הארוגים בו. ובשער השני נדון ניקוי הבשר מן הדם והקרומים והורידים שבו, והשער הג' דן בגיד הנשה והוצאתו כראוי. ביאור השער הראשון. והוא הזכרת ניקור החלב האסור וידיעת מקומותיו כדי להוציאו ממנו והקרומים והעורקים הארוגים בו. מהם ה"תרב" (תותב) והוא החלק הדבוק בכרס. והחלב שעל ההמסס ובית הכוסות. ואשר על הקיבה. ומה שהוא על ראש המעי בשיעור אמה. והחלב שעל הכליה והכבד. וכן החלב שהוא בין ראשי הירכים. ודע שהחלב האסור אינו דבוק בבשר אלא יש ביניהם מעטה מפריד וזה הסימן המובהק ביותר בין הסימנים. והעורקים והקרומים החלביים בג' מקומות הם. עורקי הטחול וקרומו. ועורקי הכבד וקרומו. ועורקי הכליה והקרום אשר עליה. ויש להוציא את החלבים האלה והעורקים הארוגים בהם והמעטה אשר עליהם שלא ישאר מהם כל שהוא. וידיעת מקומות העורקים האלה מיניהם וכמותם אבאר כאן. בצדדים ה' מקומות העורקים האלה. ג' בצד הימני וב' בשמאלי. ואלו השלשה שבימני נחלק כל אחד מהם לשמונה. ומה שבשמאלי שני המקומות האחרים נחלק כל עורק לג' ובכללם י"ב עורקים ששה בכל צד. ויש להוציא עורקים אלו באופן יסודי. וזה יתכן אם עושים כן אחרי השחיטה והחיתוך כשהם חמים קודם שיתקררו ויהיה קשה להוציא לובן הכליה בקלות.
והשער השני הוצאת הדם וניקוי הבשר ממנו והקרומים והעורקים הבושאים אותו. וכן הקרומים הדמיים וידיעת מקומותיהם. והעורקים והקרומים החלביים הם בב' מקומות בבהמה. והם עורקי הרגלים הקדמיות ועורקי הצואר. והמעטה גם הוא בשני מקומות. המעטה שעל המוח והמעטה שעל הביצים, והעורקים שהם על הזרועות הקדמיות, והוא עורק המשך מן הכתף. והשני עם הכתף והשלישי תחת לכתף. גם זה עורק המשך ומה שמחובר בו יש להוציא כולן. ועורקי האליה מהם דמיים ומהם סבורים שהם חלביים. והעורקים הסובבים (הדרא) גם הם דמיים ויש להוציאם. ודע שכל דם אסור לאכול חוץ מדם הדגים ודם החגב ה"לדאני" הם מן המינים המותרים.
<h2>דף קיג.</h2>
והחלק השביעי מדיני השחיטה, הדיבור אודות מליחת הבשר וניקוי הדם היטב. ויש לזה תנאים. האחד שיהיה המלח גס ולא דק, ותימלח כל חתיכה מכל צדדיה, ואחר כך יפרוש הבשר בכלי מחורר או מנוקב שייזל הדם בזה אחר זה. וצריך להתיז על הבשר מים תחלה ואחרי כן להמליח. וישאר במלח שעה, שימס הדם שבתוכו. אחר כך ידיח מן המלח הדחה מספקת. ודע שאסור להמליח יחד בשר עוף ובשר בהמה בכלי אחד, כיון שבשר הדג בולע מן הדם האסור ונאסר בזה. והכבד כיון שאין מבשלים אותו אינו צריך מליחה. ולא הוצאת העורקים שהם דמיים. אלא מניחים אותו על האש לצליה בלבד והאש מושכת הדם ממנו. והראש אם רוצה אדם לצלותו ישים בית השחיטה כלפי מטה שיצא הדם ובזה יהיה מותר באכילה.
